ירושלמי- זימון לפני ברכת המזון

"וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙"

המשנה בתחילת פרק שביעי בברכות אומרת: "שלושה שאכלו כאחד חייבין לזמן". 

בבבלי שואלים: "מנא הני מילי?", ועונים: "אמר רב אסי: דאמר קרא 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו'; רבי אבהו אמר מהכא 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו'."

לעומת הבבלי, שמבקש מקור לדין זימון, בירושלמי לא מביאים מקור לזימון. השאלה הנשאלת היא מדוע בבבלי מבינים שיש לבקש מקור לכך ובירושלמי לא. התשובה היא שבבבלי זה חידוש שהם מצטרפים יחד לברכה משותפת. בירושלמי זה מובן מאליו, והעניין מתחיל כבר קודם לכן, בהגדרת "אכלו כאחד". בבבלי מבינים שאם כמה אנשים אוכלים יחד עליהם לברך בזימון. בירושלמי ההגדרה אחרת. כאשר שלושה אוכלים יחד, הם נעשים יישות אחת שאוכלת כאחד, וממילא אותה יישות אחת צריכה גם לברך כאחד. 

הגדרה זו מסבירה כמה הבדלים בין התלמודים בהלכות זימון. למשל, כאשר רוב עשרה אכלו פת ומקצתן אכלו ירק, האם זה שאכל ירק יכול לזמן ולהוציא את כולם ידי חובת ברכת המזון? בירושלמי (ז,ב) דנים בזה ויש סוברים שכן - זה שאכל ירק מברך ברכת המזון ומוציא את כולם ידי חובה. כיצד? הרי הוא לא התחייב בברכת המזון? מפני שכולם יישות אחת שאוכלת כאחד, ומברכת כאחד. בבבלי מסופר ששמעון בן שטח זימן וברך ברכת המזון אחרי ששתה יין בלבד, ועל כך אומרים שאין מי שסובר כמותו. אבל בירושלמי אומרים שלא רק אחרי יין, שמברכים אחריו ברכה מעין שלוש, ניתן לזמן, אלא אפילו אחרי אכילת ירק בלבד ניתן לזמן, ולא רק שמעון בן שטח סבר כך. 

שורש ההבדל בין התלמודים הוא שבבבלי הם יחידים שמצטרפים לזימון, ובירושלמי הם יישות אחת שמורכבת מכמה אנשים, שאכלו כאחד ומתוך כך מברכים כאחד. 

יש לציין שכמו כן יש הבדל בין התלמודים בהגדרת התפילה בציבור, האם זה כמה אנשים שמתפללים ביחד, או יישות ציבורית שמתפללת.

מיזוג התלמודים בונה עולם אחד שהכלל והפרט מופיעים בו בעוצמה (ע' במאמרו של הרב זצ"ל בספר אורות "חכם עדיף מנביא").